בתי הדין הרבניים הם חלק ממערכת המשפט בישראל אשר פועלים לפי חוק יסוד השפיטה ולפי חוק שיפוט בתי דין רבניים, תשי"ג-1953. למעשה, המדובר הוא, במוסדות שקיבלו היתר מטעם המדינה, לדון במעמד האישי של בני הדת היהודית.
חשוב לציין כי, המעמד של בתי הדין הרבניים זהה למעמד של מערכת השיפוט הרגילה ובתי הדין הרבניים אף כפופים לפיקוח וביקורת של מבקר המדינה ובית הדין הגבוה לצדק.
השופטים בבתי דין רבניים נקראים דיינים, ואלו מתמנים לכהן בתפקידם כדיינים על ידי נשיא המדינה ועל-ידי ועדת מינויים בראשותו של שר הדתות.
ברוב התיקים המתנהלים בבתי הדין הרבניים, ישב הרכב של שלושה דיינים ובמקרים דחופים, במידה וקיימת הסכמת הצדדים לכך, ניתן יהיה לנהל את התיק גם בהרכב של דיין אחד.
ההלכה היהודית היא זו אשר מנחה את הדיינים בבתי הדין הרבניים בבואם לפסוק החלטות.
כמו כן, לפי שיטת המשפט בישראל, למעשה, לכל דת המוכרת על-ידי המדינה קיים בית דין משלה, השופט על פי ההלכה הדתית של אותה דת.
בארץ קיימים שנים עשר בתי דין רבניים אזוריים (אריאל, אשדוד, אשקלון, באר שבע, חיפה, טבריה, ירושלים, נתניה, פתח תקוה, צפת, רחובות תל אביב ) וקיים גם בית הדין הרבני הגדול בירושלים המשמש לרוב כערכאת שיפוט גבוהה, אליה בד"כ מגישים ערעורים על החלטות של בתי דין רבניים אזוריים וכד', ונשיאו של בית הדין הרבני הגדול משמש כאחראי על מערכת השיפוט הרבנית בישראל. בנוסף, קיימים גם בתי דין מיוחדים לגיור.
יובהר כי, לפי חוקי מדינת ישראל, לבתי הדין הרבניים ניתנת סמכות שיפוט בלעדית בנושאי הנישואין והגירושין של בני הדת היהודית.
בכל שאר הנושאים הנובעים מעצם הגירושין, לרבות מזונות וחלוקת רכוש, לבתי הדין הרבניים סמכות שיפוט מקבילה לסמכות בתי המשפט לענייני משפחה. כמו כן, במידה וקיימת הסכמה של הצדדים ליתן סמכות שיפוט בנושא מסויים לבית הדין הרבני, אזי, סמכות שיפוט זו תהא ייחודית.
הדיון בבתי הדין הרבניים מתנהל אינו מתנהל לפי סדרי הדין הרגילים, אלא על פי תקנות דיון אשר באופן ייחודי, מעניקות הזדמנות למי מהצדדים לדבר ישירות עם הרכב הדיינים, וזאת אפילו אם הם מיוצגים.
יודגש כי, בניגוד להחלטות הניתנות בבתי המשפט למשפחה, את ההחלטות הניתנות בבתי הדין הרבניים ניתן לתקוף בבית דין גבוה לצדק, כמובן, לאחר מיצוי כל ההליכים לרבות הגשת ערעור לבית הדין הרבני הגדול בטרם הגשת הבג"ץ.
ויובהר, בית הדין הגבוה לצדק לא יעז להתערב בהחלטות של בתי הדין הרבניים, אלא רק במקרים בהם בתי הדין הרבניים חרגו מסמכותם, או שהחלטותיהם לוקות בטעויות משפטיות חמורות.
כאמור לעיל, ישנם מספר רב של בתי דין רבניים הפועלים ברחבי הארץ, והדיינים היושבים במוסדות אלו מתמנים על ידי נשיא המדינה ובהמלצת ועדת המינויים בראשותו של שר הדתות והשכר של דיינים אלו נקבע על ידי ועדת הכספים של הכנסת.
חשוב לציין כי הסמכויות המוקנות לדיינים היושבים בבתי הדין הרבניים מקבילות לסמכויותיהם של השופטים היושבים בבתי המשפט האזרחיים.
לפי חוק הדיינים, תשט"ו – 1955, לדיינים קיימת עצמאות שיפוטית כשם שלשופטים בבתי המשפט האזרחיים קיימת עצמאות שיפוטית, אולם קיימים הבדלי נוסח הן בין החוקים המתייחסים לסמכויותיו של הדיין לבין החוקים המתייחסים לסמכויותיו של השופט והן בין הצהרותיו של הדיין לבין הצהרותיו של השופט.
ויובהר, ההבדלים בנוסחים כאמור, גרמו ללא מעט חילוקי דעות, בכל הקשור למידת המחויבות של הדיינים בבתי הדין הרבניים, לחוקי המדינה.
כמו כן, קיימת מחלוקת עד ליום זה, לגבי העובדה, שבמדינת ישראל כל יהודי הרוצה להינשא או להתגרש כחוק, חייב לעשות זאת באמצעות בתי הדין הרבניים.
סלע המחלוקת בעניין הנישואין והגירושין בבתי הדין הרבניים, סובבים בעיקר, סביב הטענה לפיה מדובר בתחום כל כך אישי אשר עצם כפייתו מהווה פגיעה מצפונית. עוד קיימת מחלוקת לגבי העובדה שבישראל אין אפשרות חוקית לנישואים אזרחיים, והיעדר אפשרות כזו, מהווה פגיעה בחופש מדת.
רבים הם המתנגדים להלכות הנכפות על בני הדת היהודית, וטענתם העיקרית של המתנגדים היא כי, כל ההגבלות הקיימות בדין העברי בכל הקשור לנישואין וגירושין (למשל: איסור נישואין בין כהן לגרושה) פוגעות בדמותה של מדינת ישראל כמדינה המחשיבה עצמה למדינה דמוקרטית.
מחלוקת נוספת, קיימת לעניין סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין המוענקת כסמכות שיפוט ייחודית לבתי הדין הרבניים ולטענתם של המתנגדים, קביעת הסמכות פוגעת בעקרון השוויון.
לעומת המתנגדים בכל הנקודות המהוות סלע מחלוקת כפי שתוארו לעיל, התומכים בבתי הדין הרבניים ובסמכויותיהם מדגישים את החשיבות בעיצוב דמותה של ישראל כמדינה יהודית.
בנוסף, התומכים מדגישים כי בעיניהם דרך ההתנהלות והסמכויות המוקנות לבתי הדין הרבניים הם, הסיכוי היחיד לשמירה על אחדות העם היהודי.