1. לבתי הדין הרבניים סמכות ייחודית לדון בנושא הגירושין של בני זוג יהודים.
   
   
2. למרות שבתי הדין הרבניים לא מכירים בנישואים האזרחיים, בני זוג יהודים שנישאו כבר בנישואים כאלו, יהא עליהם להתגרש בבית הדין הרבני בדרך של גט "לחומרא".
   
   
3. לבתי הדין הרבניים ולבתי המשפט לענייני משפחה יש סמכות שיפוט מקבילה לדון בכל הנושאים הקשורים לחלוקת הרכוש בין הצדדים, למשמורת הקטינים ולמזונות האישה.
   
   
4. בתי הדין הרבניים ירכשו את סמכותם לדון בנושאים אשר להם סמכות מקבילה לבתי המשפט לענייני משפחה, כאשר הוגשה תביעת גירושין לפני הגשת התביעה בבתי המשפט לענייני משפחה וכאשר תביעה זו עומדת במבחנים שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון. כמו כן, בתי הדין הרבניים ירכשו סמכותם לדון בנושאים אשר להם סמכות מקבילה לבתי המשפט לענייני משפחה, כאשר קיימת לכך הסכמת שני הצדדים.
   
   
5. נושא מזונות הילדים הנו נושא המצוי בסמכות שיפוט ייחודית לבתי המפשט לענייני משפחה אלא אם כן שני הצדדים הסכימו להתדיין על כך בבית הדין הרבני.
   
   
6. מי מהצדדים המעוניין בגירושין יצטרך בבוא העת להוכיח את אחת מעילות הגירושין הידועות בדין העברי.
   
   
7. במידה ואחת מעילות הגירושין הוכחה, עדיין אין זה אומר שבית הדין יכפה על מי מהצדדים להתגרש וליתן גט לצד השני, אולם, במידה ובית הדין הרבני יעשה כן, והצד אשר עליו נכפה עליו לעשות כן, עדיין יסרב ליתן את הגט, ניתן יהיה להפעיל כנגדו סנקציות כגון, שלילת רישיון נהיגה, איסור יציאה מן הארץ עיקולים על חשבונות בנק וכד'.
   
   
8. כמו כן, קיימת גם תביעה אשר אישה שהנה מסורבת גט יכולה להגיש בגין סרבנות בעלה, והיא תביעת מזונות בגין מעוכבת מחמתו, ומשמעות התביעה הזו הנה שהבעל יהא מחויב לשלם מזונות לאשתו ללא קשר להשתכרותה בפועל.
   
   
9. במידה וקיימת הסכמה הדדית של הצדדים לגבי רצונם להתגרש ולגבי כל הנושאים הנובעים מעצם הגירושין, ניתן להעלות הסכמות אלו לכדי הסכם ולאשרו הן בבתי הדין הרבניים והן בבתי המשפט לענייני משפחה. כמו כן, לשם ביצוע הליך הגירושין עצמו, אשר אותו ניתן לקיים רק בבתי הדין הרבניים, יש להגיש לבית הדין הרבני בקשה בהסכמה להתגרש.
   
   

חזרה לעמוד בתי הדין הרבניים